"הדרך לעשות היא להיות" (Lao Tse)

"מוטב שתשכון במרכז הווייתך; שכן, ככל שתרבה לעוזבה, כן תמעיט ללמוד" (Lao Tse)

"הנפש, כדי לפגוש את עצמה, צריכה לפגוש נפש אחרת" (Plato)

"אלה שאינם יכולים לזכור העבר, נידונים לחזור אליו" (Santayana G)

"האמת נמצאת במקום בו אתה נמצא ולא בשום מקום אחר" (Santayana G)

"הקיום נחווה לא בטוח והוא זקוק ל'נראוּת'" (R. May 1983)

"אני מעריץ את אלה שחיים את עצמם פנימה ולא דרך אישור מבחוץ" (S. Artzi)

"ברגע שיש לך אמון בעצמך, אתה יודע איך לחיות" (Goethe)

שוש כרמל - פסיכותרפיסטית

עמוד הבית אודותי קבוצות תמיכה מפרי עטי טיפול תמיכתי בהריון מפה

מפרי עטי


קריאה ביבליותרפית בקול צעדינו מאת רונית מטלון
מאת: שוש כרמל, פסיכותרפיסטית

המאמר פורסם באתר האגודה לטיפול במשפחה בנובמבר 2008.

"קול צעדינו", ספרה החדש של רונית מטלון, הינה יצירה ספרותית איכותית ומרובת רבדים שמאפשרת קריאה מגוונת: כטקסט פוליטי על רקע שקדם להופעת הפנתרים השחורים, כטקסט אתני וסוציולוגי לגבי קליטת עליה של עדות המזרח אך גם כנרטיב של משפחה "כרותת ראש", שהאב נוטש אותה למען מטרה ציבורית, כפי שמוצג על גבי הכריכה האחורית.

בהיותו רומן משפחתי אינטימי , היצירה יכולה לשמש גם כטקסט פורה לקריאה ביבליותרפית בסוגיות של הריון בלתי מתוכנן במשפחה והבשלה תודעתית להתעברות ולידה.

מנקודת מבט זו, ניתן לתמצת את הציר המרכזי של העלילה כך: בני זוג , הורים לבן ובת מתבגרים , ניצבים בפני דילמה של הריון בלתי מתוכנן. הם נדרשים לקבל החלטות הרות גורל תוך פרק זמן קצר. מצד אחד, ניצבת אשה מעוברת, מופתעת ובלתי מגובשת ומצד שני עומד גבר נחוש, שמצדד בהפלה כי רצונו לנסוע ולהתמסר לפעילות ציבורית.

השתלשלות המאורעות המפותלת ,לאורך כמה עשורים,מסופרת ביד אומן ובעוצמה רגשית על ידי "הילדה" של בני הזוג ,תוך דילוגים בין עבר והווה."הילדה",בת דמותה של הסופרת", נשארת עלומת שם לאורך כל הספר.

לצורך הדיון, תולדות המשפחה יבחנו באופן כרונולוגי, מנקודות המבט של שני משולשים בין דוריים מצטלבים: בני הזוג ובתם לעומת סבתאאמאנכדה.

במאמר זה, ארחיב את הדיון בנרטיבים האישיים של האמא לוסט ובתה ,"הילדה", על רקע הדינאמיקה שהתקיימה במשולש הבין דורי סבתאאמאנכדה. הדיון יצטמצם רק לאפיונים של קשרי הגומלין ביניהן, בשלב הינקות והילדות המוקדמת של "הילדה".

הסצנה המכוננת מתגלה לקורא בעמוד 374: האחות הגדולה קורין מגלה ל"ילדה", אחותה,

שנולדה כתוצאה מההיריון הלא מתוכנן "היום שהיא (האמא) היתה בהריון איתך והם (ההורים) הלכו מכות על זה שהוא רצה לנסוע. איך היא שפכה על עצמה נפט וכמעט הדליקה בחדר של הצריף אחרי שהוא נסע, כשהיא היתה בהיריון איתך, אמרה".

הנרטיב של האשה המעוברת לוסט

בעת גלוי ההיריון, לוסט היא כבר אמא לבן, סמי, מתבגר בן 14 ולבת קורין, בת 13. קדמו להריון האחרון, אובדן התינוק זיזי בן שנתיים ובין חמש לשמונה הפלות שעברה "הורדתי אותם כמו חתולים, הורדתי אותם בבוקר ורצתי לעבודה" (עמד 43) .לנוכח ריבוי ההפלות מתעוררת תהיה: עד כמה רצתה אשה זו בילדים נוספים? עד כמה הפלות חוזרות אלה מהוות סימן לאי רצון בלידות וילדים נוספים?

המספרת הרגישה מעידה שהמשפט הזה נאמר ע"י לוסט "כאילו לעצמה", מבטה מצטעף ונאטם כאחד, פונה אל תוך עצמו כאילו התהפכו אישוניה כלפי פנים. לא היה בזה שום טעם של וידוי, הודאה או אשמה: זה היה "ככה זה" הגדול, כמעט בלי ניד עפעף, ה"ככה זה" שמכוחו אילצה ראשה להרכין עצמו בפני הכורח, לשבור לעצמה את המפרקת ובלבד שתמשיך לאיזה "הלאה", שאצר גם הוא בתוכו מדרגות שלמות של "ככה זה" (שם). גם בלי לדעת מה בדיוק מסתתר מאחורי "ככה זה", לוסט לא משמיעה באופן ישיר וברור, שום כמיהה לילדים נוספים, בוודאי לא הצהרה מפורשת שרוצה עוד ילד.

בהמשך (עמ' 52) מתגלה שהרצון המגובש להמשך ההיריון המפתיע בא מצד אמה של לוסט – נונה. בלילה לפני ההפלה שתכננה לוסט, חלמה נונה חלום .בעקבות החלום, היא התייצבה למחרת אצל בתה ושכנעה אותה להמשיך את ההיריון.

"הלכתי אליה. לקחתי עצמי וישבתי אצלה כל הלילה לפני שהלכה להוריד עד שלש לפנות בוקר... אמרתי לה: תעשי בשבילי את התינוק הזה, תני לי אותו. הוא יביא לנו מזל, לך ולי. והיא הסכימה. בכתה ובכתה, ואני בכיתי אתה והסכימה וככה באת (עמ' 53).

לחיזוק דבריה אלה – שנאמרו לפני נכדתה ("הילדה") – מוסיפה סבתא נונה: "כאילו את יצאת מהבטן שלי". בקטע זה, אנו עושים הכרות עם ציר נרטיבי מרכזי מקביל בספר: סבתא – אם – נכדה. לנרטיב זה, דינאמיקה מורכבת משלו, שבשלב זה, לא נרחיב לגביה. נמשיך לעקוב אחר דמותה של לוסט מנעוריה: היא מוצגת כנערה נעימה, יפה כמו בובה עם דבש על הלשון, : "כן אמא, לא אמא, בטח אמא" (עמ' 27). בהמשך אמה, נונה, "השיאה אותה בגיל חמש עשרה לאחד מבוגר ממנה בשנים, אמיד, שומר מצוות, וכנראה הושאה נגד רצונה" (עמ' 58)*. ניתן לשער שזה היה מצבה הנפשי גם כאשר בגיל שש עשרה הרתה את בנה הבכור סמי "אמא – ילדה" מכנה אותה המספרת. השפה הלקונית שנוקטת המספרת מבליטה דווקא את המשך טלטוליה הרבים של הנערה לוסט: "כנראה עונתה, כנראה שהוכתה בהריונה, כנראה שברחה באישון לילה מבית בעלה, כותנתה לעורה. כנראה שהיתה בחודש השביעי להריונה עם אחי כשברחה" (שם).

_______________________________________________________

* המספרת אומנם מנמקת את הרקע למעשה של נונה – המצב הכלכלי הקשה בבית עקב התרוששות כלכלית בעקבות הפסדים בהימורים של הבעל אביה של לוסט אך כאן אנו עוקבים אחר חווית "הכורח" שמלווה את חיי לוסט מראשיתם.

לוסט ברחה חזרה להוריה, כנראה שבעלה גירש אותה, לא ראה פניה מאז, לא הכיר בילד סמי כבנו. בקהיר השמרנית התחוללה שערוריה ועל רקע זה, נכנס לתמונה מוריס, שהיה בן בית אצל המשפחה, בתור חבר של בנם גדול.

על סף הלידה, נישאו לוסט ומוריס, תודות ליכולתו של מוריס לצפצף על "המוסכמות" ועל קשרי הדם כאחד. מוריס הכיר רשמית בילד כבנו אך לגדלו ממש לא גידל כשם שלא גידל ילדיו הביולוגים (עמ' 58) *

נמשיך לעקוב אחרי תחנות משמעותיות נוספות בחיי לוסט: היא עולה ארצה עם משפחתה – מוריס, ילדיה סמי וקורין ואמה נונה. המשפחה עוברת קשיי קליטה ופרנסה. לוסט אינה בוחלת בעבודת כפיים קשה כדי לפרנס את סמי וקורין (צעירה מאחיה בשנה ובתו הביולוגית של מוריס). כפי שכבר סופר, אחרי ששכלה את התינוק זיזי בקהיר עברה הפלות חוזרות ו"שובל של ילדים מתים השתרע מאחוריה", כלשון המספרת (עמ' 43). כאמור, כאשר לוסט מגלה שהרתה שוב – סמי וקורין הם כבר בגיל ההתבגרות. ההיריון החדש מפתיע את לוסט ואולי במעמקי נפשה, עולה בה זכר חווית ההיריון עם סמי מתוך מודעות שפיתחה, היא מסכמת לעצמה ומצהירה בפני אמה: "מספיק, היה לי מספיק" (עמ' 52). היא מתכננת הפלה, למחרת היום.

לוסט משנה תכניתה במפגש חוזר עם אמה. נונה, בעקבות חלום שחלמה, אינה עוצרת את כמיהתה לתינוק נוסף ומשכנעת את לוסט להמשיך בהריון, כמפורט לעיל. יש בהתנהגות זאת רמז לכך שנונה לא שינתה גישתה לבתה, מאז כפתה עליה נישואין בגיל15.

בצומת חיים זאת, לוסט ניצבת בין רצון אמה לילד נוסף לבין רצון בן זוגה להמנע מכניסה מחודשת למחוייבות הוריות ** לגידול צאצא חדש. בעוד מוריס הנחוש פונה למשימתו הציבורית, נכנעת לוסט ללחצה של נונה ומממשת, כפשוטו, את הפסוק "בעצב תלדי בנים".

____________________________________________________

* לעת עתה נפסח על הרמזים הרבים שמציג הטקסט לגבי ההשלכות המורכבות של נסיבות חיים אלה על יחסי הגומלין בין מוריס לבין ילדיו ואשתו.

** מתוך מה שתואר לגבי מוריס, ניתן להניח שבשלב זה היתה לו מודעות לכך שההורות קשה לו.

מהלך זה מבליט, שעל אף השנים שחלפו והתנסויות האישיות שצברה – לוסט נשאבת ונבלעת לתוך הלוך רוחה של אמה נונה. קולה שנשמע קודם "מספיק, היה לי מספיק" נדם ובמקומו לא שומעים שום קול ושום הכרזה אחרת. מופיעות במקום זאת התפרצויות בכי אצל שתי הנשים. הבכי הבלתי פוסק שליווה את המפגש המכונן משאיר ספקות רבים לגבי מצבה הנפשי של לוסט בעת שהסכימה "לא להוריד" ההיריון. בכי הוא סימן לכאב מציף, לא דווקא להלימה בין רצונה שלה לזה של אמה. עד כמה יכלה להפריד בין שיקוליה האישיים לבין קולות שבאו "מבחוץ" מפי אמה. עד כמה לא טושטשו הגבולות? דברי הנונה לנכדתה, כעבור

שנים: "כאילו יצאתי מהבטן שלי" מחזקים אפשרות זו – הכמיהה של סבתא לנכד גברה על שקולי לוסט לגבי החיים שלה.

המשך ההיריון פגע מידית במערכת הזוגית ופרק אותה לחלוטין! בעבר הרחוק, בגיל ההתבגרות, נעזרה לוסט בנוכחות מוריס כדי להתמודד עם סבוכים שנבעו ממצבי חיים שנכפו עליה ע"י אמה – נישואיה בגיל 15, שערוריית הגירושין במצרים, לידת בן שאביו לא הכיר בו. בניגוד לכך,בשלב זה בחייהם, מוריס מתמיד בתכניתו לצאת לשליחות ציבורית בחו"ל.

אובדן בן זוגה – המתרחק עתה לא רק נפשית אלא גם פיזית, באופן מוחשי מול עיניה – פוער אצל לוסט חלל נפשי גדול. בייאושה, היא שופכת נפט על עצמה ועומדת לשלוח יד בנפשה. ההצתה הפיזית נמנעת אך הקונפליקט הנפשי הפנימי מתגבר. מכאן ואילך, כל אזורי החיים של לוסט נפגעים.

היא פוגעת בעצמה, לוקה "בעיוורון של נמרצות וחפזון" (עמ' 31), למעשה הופכת מעין רובוט של עבודה פיזית. גדל הפער בינה לאמה – הקשר כולל מריבות איומות, עלבונות הדדיים, שיסוף ורידים סמלי/ פעם גם ממשי, הצקות, ברוגז שנמשך ימים ושבועות (עמ' 27).

הקשר עם מוריס, שאחרי נסיעתו לשליחות בחו"ל, מתקשה עוד יותר לשמור על קשר רציף, מתאדה כמעט לחלוטין.

לוסט נחווית כרוויה בזעם עצום שמופנה לכל עבר – היא עצמה, אמה, מוריס, וילדיה.

יותר מכל נפגע הקשר של לוסט עם הבת שנולדה לה. לקראת הלידה, אם –לעתיד זקוקה להיערך בכל מישור אפשרי על מנת לקבל את הילוד – החל בטיטולים, בקבוקים ומוצצים אך בעיקר במלאי רגשי להעניק ולהכיל את התינוק על כל צרכיו התובעניים. דווקא בתקופה זו, לוסט היתה מרוקנת מכוחות נפש ושחוקה כאם, כאשה וכרעיה.

הנרטיב של "הילדה" – המשולש הבין דורי סבתא/אמא/נכדה

מכל הדמויות בספר, הבת שנולדת ללוסט אינה זוכה לשם אלא נשארת בכינויה "הילדה". מובן שאין זה מקרי אלא בא לסמל את קשיי גיבוש הזהות על רקע מורכבות משפחת המוצא: הינו שלושה בצריף: אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני" "אל בנת", הילדה, גוף שלישי נצחי (עמ' 39) .אכן, גופה של הילדה נפלט מגוף אמה – יולדתה אך נפשה נתקלה בריק נפשי שבו היתה שרויה לוסט, ששחיקתה הנפשית תוארה לעיל.

דמות האם "האמא" ריתקה את הבת אך לא העניקה לה את הבטחון והנינוחות המיטיבים עם התינוק המתפתח. ההפך – המפגש עם האם היה ערוב של אימה ואהבה, לנוכח מצבי רוחה המתחלפים של האם. האימה ששררה בין הבת לאמה, ערערה את תחושת האהבה ושיבשה את תפיסת דמות "האמא" ומנעה את הקרבה המתבקשת אליה.

הריחוק הרגשי, תחושת האימה יוצרים אצל "הילדה" מעין "יתמות רגשית". היא אפופה בתחושת בדידות: "הייתי בקרקעית האוקיאנוס, על אדמת הבדידות המוחלטת: כובדם של המים מעל רבץ על חצי בזמן ששכבתי שם בפישוט אברים, לא מעזה לזוז, להסתובב. דברים טפסו בגרוני, כבדים, צמיגיים ונדחקו שוב פנימה. הגרוע מכל היה החלון מימין זה שפונה לחושך, לחצר האחורית" (עמ' 25). כאשר הילדה נופלת למשכב, בגיל ארבע או חמש החרדה מתגברת. כאשר מדי פעם, האם מעבירה יד על מצחה, "הילדה חשה את החספוס והרתיעה של היד על מצחי, נזהרת שלא להחליק לעבר הלחי, היה הרף – הרגע המבוהל, המלא חרדת מוות, של ה"יותר טוב ?" ושוב מהפתח, כשנמלטה שוב לעבודה: "יותר טוב ?" (עמ'26). בתגובה לתחושת הניכור , אצל הילדה מופיעה הזיה מטרידה שהיא מאומצת, אסופית (עמ' 42). לדמיין ששייכת למשפחה אחרת,- זו היתה דרכה של "הילדה" להתגבר על תחושת הזרות בקרב משפחתה. גם יתר הסובבים אותה לא חסכו באמרות שחיזקו הניכור והזרות. אמירות מצד האח והאחות חלחלו לאזנה: "תשים עין על השרמוטה, הילדה, שלא תסתובב", "הילדה מתה, היא מתה, היא מתה" (עמ' 43) ועוד.

מעורבותה של הנונה מחמירה את המצב. מצד אחד בעדר "אם נוכחת" פיזית ורגשית, "הילדה" נשאבת לסבתא: "הילדה נארגה באלף חוטים שקופים ונראים לתוך הסיפור של נונה כי האמא שתקה" (עמ' 49). מצד שני, הסבתא מנצלת את השעות הרבות עם הנכדה כדי להכפיש בפניה את אמה. שטף דבורה וסיפוריה שפורטו לעיל, שבהם מודגש כמה "האמא"

לא רצתה את "הילדה" מגבירים את הריחוק של הבת מהאם ומקבעים בנפשה את אותו טעם לוואי זר, חיצוני שהיה למילה "אמא" עבורה. כאשר לוסט חוזרת מהעבודה ומתייצבת לאסוף את בתה, הבלבול גובר. נונה מזרזת את הנכדה "לכי לבית שלך" ו"הילדה" רועדת. רועדת כנראה מפחד וגם אם עלה לה החום, זה לא סותר שעלה גם מפלס הפחד והאימה שאפפו ימיה ולילותיה של "הילדה".

סיכום

הניתוח הביבליותרפי של הנרטיבים שנדונו לעיל מאפשר לנו הקוראים לחדד את הסתכלותנו על צומת מוכרת מחיי המשפחה והיא: הריון בלתי מתוכנן.

קיומו והתפתחותו של הריון פיזיולוגי שלגביו לא מתפתחת אצל האם לעתיד הבשלה תודעתית מספיק טובה * עלול לסכן את התפתחותו הרגשית של התינוק הילד שעומד להיוולד. אצל האם לעתיד לוסט היו חסרים תנאים רבים כדי שתתרחש הבשלה תודעתית ורגשית ללידה – היא התעלמה מקולה הפנימי שאותת לה "מספיק, היה לי מספיק", היא לא הגיעה לכלל הבעת רצון משלה אלא נבלעה ברצון אמה, היא שלמה מחיר באובדן זוגיות. לו היתה מתרחשת אותה לידה מתוך בחירה אישית – גם אם התנאים החיצוניים היו כפי שמוצגים, כלומר כאם חד הורית – יתכן שתמונת המצב של המעורבים היתה שונה.

___________________________________________________

* בפראפרזה על הביטוי של ד. וויניקוט: "אמא טובה דיה" *good enough mother




  © כל הזכויות שמורות לשוש כרמל




ארלוזורוב 168/2, תל אביב

                                                     Arlozorov St., Tel Aviv

168/2

טל': 5221147 - 054, פקס: 5275991 - 03

Tel: 5221147 - 054, Fax: 03-5275991

דוא"ל: shosh@shoshcarmel.com   shosh@shoshcarmel.com :E-mail