היבטים נפשיים העומדים בבסיס יצירת קשר זוגי חלופי במקביל לתא זוגי קיים

שוש כרמל, M.S.W

מילות מפתח: יחסי אובייקט; תקשורת מילולית אינטימית; חשיפה עצמית; קרבה רגשית; תא זוגי בוגר

תמצית

במאמר זה, אסקור את הדינאמיקה של תופעה רווחת כיום: יצירת קשר זוגי חליפי, במקביל למערכת זוגית אינטימית קיימת. התופעה תידון דרך הפרספקטיבה, המודעת והלא מודעת, של האינדיבידואל שיזם ומעורב בפועל בקשר החוץ-זוגי. נבחן כיצד, בהעדר יכולת לתקשורת רגשית-מילולית, משמש הקשר החליפי ביטוי בפעולה לצרכים ינקותיים רבי עוצמה, אשר לא זכו לעיבוד ומילוי בילדות המוקדמת, ועל כן שבים ועולים בעוצמה רבה בתוך הקשר הזוגי הבוגר – שאינו בנוי להכילם.

בכוונתי במאמר זה להפנות מבט לעבר יצירת קשר זוגי חלופי, במקביל לקיים. אנסה להתרכז בהצגת זווית הסתכלות אחרת לתופעה רבת שנים, מבלי לבטל גישות אחרות, למה שמכונה לעתים "אפיזודה רומנטית", "פלירט", "רומן", או "בגידה" – ולצורך הנוחות נקרא לה כאן "אפיזודה".

פיליפס (1,עמ'xix) סובר ש"באמצעות פלירטוט, האינדיבידואל יוצר מרחב שבתוכו הוא מצפה להוציא לפועל מטרות או יעדים אישיים; המשאלה המשוערת לאיחוד מיני או התחייבות שנראים כעת נטולי קושי פחות או יותר, עשויה לשמש כאמצעי לסלול דרך לאפשרויות פחות מוכרות" (ועל כן פחות מאימות בקרבה אינטימית מפחידה). הפלירטוט – או הקשר החלופי המתנהל במקביל לקשר הזוגי הקיים - הוא דרך לטפח משאלות, להשתהות כדי להרוויח זמן. בהמשך נרחיב את ההתבוננות במשאלות והצרכים אותם ממלא הקשר החלופי.
אולם תחילה נבחן את הרקע לקשר זה, דהיינו, הקשר הזוגי המרכזי. התא הזוגי הבוגר הוא מערכת יחסים בלעדית בין שני אינדיבידואלים ללא קשרי דם - לעתים דו מינית ולעתים חד מינית; לעתים בתוך מסגרת ממוסדת של נישואין ולעתים ללא גושפנקא רשמית.
בימינו, נראה שמרכזיותו של התא הזוגי התעצמה, ויותר מבעבר - הוא עומד בפני עצמו, פחות נשלט על ידי תכתיבים דתיים וחברתיים. הרוטינה של חיי היום יום מתנהלת בסביבה רווית גירויים, תוך תחלופה מהירה של אנשים, אתרים וחפצים שמטילים על האינדיבידואל שינויים תדירים וקצב הסתגלות מואץ. על רקע זה, התא הזוגי משמש כתחנת תדלוק רגשי משמעותית ביותר בחיי האדם הבוגר.
שאלות לגבי נחיצותו ותפקידיו של התא הזוגי בחיי האדם הבוגר העסיקו זרמים שונים בחברה (דוגמא לכך הן עמדות דתיות כלפי נישואין, גירושין וקשרים חלופיים), וגם גישות פסיכואנליטיות מסויימות נגעו בכך לעתים. ביישום גישתו של ביון לעבודה עם זוגות, ניתן לייחס לתא הזוגי פונקציה של מיכל רגשי עבור כל אחד מהפרטנרים (2). תפיסה זו של התא הזוגי קרובה לקביעותיהם של פיירברן שטען כי הליבידו מחפש אובייקט (3); וכן של קוהוט, שטען כי התקיימותו הנפשית של האדם היא לעולם בזיקה אל האחר, אשר משמש לו כר צמיחה (4); על כן הוא זקוק לזולתעצמי לאורך כל החיים (5). האינדיבידואל, שמטבעו מונע על ידי הצורך לתקשר עם בני אנוש אחרים, שואף לממש זאת בתוך תא זוגי בוגר, שבמהותו שונה מיתר יחסי הגומלין שלו, שגם להם זקוק.

יחד עם זאת, כינון תא זוגי עם פרטנר נבחר מחייב את השותפים החדשים להתמודד עם קשיים רבים ובלתי צפויים מבחינתם. התא הזוגי בן ימינו, מופעל באמצעות תהליך מתמיד של עיצוב הדדי והשתנות בצוותא, זה לצד זה או זה עם זה. כינון התא הזוגי מעמיד את בני הזוג ב perpetuum mobile סוחף שלעתים קשה לייצב בו איזון לאורך זמן ובמיוחד בעתות מצוקה.

ווילי (6) טוען שבימינו, הקשר הזוגי מצוי תחת לחץ רב יותר מאשר בעבר ונדרש להתמודד עם יותר בעיות מאשר בעבר. גם יורם יובל (7) מציין שבימינו, גברה והעמיקה המורכבות של היחסים בין המינים. במילים אחרות, הלחץ המוטל על התא הזוגי העכשווי רב יותר לעומת העבר. בעבר, הבסיס לכינון המסגרת הזוגית היה מושתת על צרכים כלכליים, על מעמד חברתי ועל הכרה בצאצאים – כלומר על מימדים קונקרטיים, מוגדרים, שזכו ללגיטימציה מצד החברה. לעומת זאת, כיום, הציפיות מיחסי הגומלין עם השותף לתא הזוגי, ממוקדות בסיפוק צורכי האינדיבידואל במימד האינטימי. גברים ונשים רבים הם עצמאיים כלכלית, בעלי סטטוס שאינו תלוי בבן הזוג בהכרח; הידע הרפואי מאפשר כיום הולדה ללא זוגיות, וההכרה בצאצאים אינה הכרחית כיום מבחינה חברתית כפי שהיתה בעבר. נראה, כי תפקיד הזוגיות, כמקור יומיומי לסיפוק צרכים רגשיים, הפך דומיננטי יותר מבעבר.

לואוולד (8) מסביר כי מעבר לשלב ההתפתחותי הינקותי של אחדות בין האם ותינוקה ,מתקיימת במשך כל החיים יכולת לחוות התמוססות של הנפרדות המאוחרת יותר בין העצמי לאחר, בין פנימי לחיצוני, בין פנטזיה לתפיסה. במלים אחרות, במהלך קשר זוגי אינטימי, גם אינדיבידואלים שמתפקדים בהצלחה בזירות חברתיות שונות, עלולים להיות מופתעים מהישאבות רגשית טוטלית, בלתי צפויה עבורם. בשל כך, יש המכנים יחסים אלה "היורש הכי ישיר של יחסי הגומלין הינקותיים" (9,עמ'86).
דיקס (10) מסביר כי בתא הזוגי אמורים לבוא לידי סיפוקם צרכים של יחסי אובייקט, הפועלים ברובם מחוץ לתחום המודעות של בני הזוג. הרבה פנטזיות ופחדים מורכבים, לצד הנאות מיחסי האובייקט המוקדמים צפויים להיות מופעלים מחדש באינטראקציות בין בני זוג מבוגרים. לפיכך ניתן לשער שמתחים במערכת היחסים הזוגיים עלולים להצביע על קונפליקטים פנימיים שהוחצנו, הושלכו והופעלו בתוך הזוגיות (11). במילים אחרות, באופן לא מודע, או מודע חלקית, אנו מצפים כי הזוגיות תהווה תיקון ואפילו פיצוי על חסכים ינקותיים. קוהוט (12) מסביר שיחסי הגומלין הזוגיים מתואמים כל עוד כל אחד מבני הזוג מצליח לשמש זולתעצמי לבן הזוג השני בעתות מצוקה. כפי שנראה בהמשך, ניתן למלא תפקיד זה באופן חלקי בלבד.
הכמיהה לאותה אחדות שנחוותה בראשית היבראות הנפש מתמשכת, לדברי לואוולד (8), לאורך מחזור החיים של הפרט והיא הגורם המניע לקשר אנושי אינטימי בין בוגרים. כאשר שחזורה של חוויית האחדות הינקותית מתבצע באמצעות קשר לדמות שהיא מחוץ למשפחה הגרעינית, צפוי בלבול וקושי בוויסות הקרבה לדמות החדשה, לזולת הזר. הסתירה בין ערכי האינדיבידואליות שמטפחת התרבות העכשווית לבין הכמיהה להתמזגות נפשית עם זולת כתנאי למימוש הצורך בקרבה אנושית, מקשה אף היא על הדינאמיקה הזוגית.
הבחירה בבן זוג אחד בלבד לאהבה מגבירה מאוד את התלות בו, הופכת את האהבה ל"מסוכנת" יותר ואת המאמצים לבטח אותה להכרחיים יותר (13). במילים אחרות, בתוך תא זוגי קיים, גם אם בני הזוג הקבועים נמנעים מתקשורת מילולית פתוחה, כנה, אינטימית, הרי שמטבע הדברים, להימצאותם ביחד ולאורך זמן, יש אימפקט על הרבדים הנפשיים שלהם. השהיה המשותפת וניהול החיים המשותפים, ההינכחות והנראות בצוותא, עשויים להעצים את חווית ההתמזגות עם ה-זולתעצמי. הכמיהה למיזוג רגשי טומנת בחובה כמיהה למימוש הפנטזיה לחזור לרחם האמהי, בו הצרכים מתמלאים במלואם ע"י האחר ללא צורך בתקשורת מילולית. כמיהה זו למיזוג עלולה להחוות כאיום בתלות מוחלטת בזולת. צורך כזה בקרבה ומיזוג מצד בן זוג אחד, הנחווה כמאיים ע"י בן הזוג השני, הוא כר לאפיזודה מצד כל אחד מהם: אצל האחד – על מנת לספק את הצורך בקרבה, שלתחושתו אינו ניתן ע"י בן הזוג במידה מספקת; ואצל האחר – כדרך לרווח את הקרבה המאיימת.
רזניק (14) טוען, כי בתוך כל אינדיבידואל מצויים זוג הורים, או נכון יותר, ייצוגים הוריים, המניעים אותו מבפנים. אך בקונטקסט של יחסי הגומלין עם פרטנר בוגר שנבחר מחוץ למשפחה הגרעינית, יסודו של הדיאלוג האותנטי מחייב הכרה בכך שכל מפגש (encounter) הוא בהכרח א-סימטרי; כלומר, האחר לעולם אינו זהה לי. בקבלת העובדה שהאחר שונה ממני, אני מגלה את המציאות של להיות לבד (solitude), את עובדת "לבדיותי" הבסיסית (16).
מיטשל (15) מתייחס לכך שתשוקה ומחויבות משקפות ערכים שונים מאד, לכן הברית בין אהבה לנישואין תמיד הייתה רעועה. אך בתקופתנו, סתירה מטרידה נוספת היא בין אינדיבידואליות לבין קרבה, אחדות עם זולתעצמי, התמסרות לזר. ביחסי אם –תינוק, אנו מקבלים כטבעי שאמהות יחלקו את אשליית ההתמזגות המוחלטת עם תינוקן במשך השבועות הראשונים לאחר הלידה (16). אך מה באשר לגבולות בקשר זוגי, שמטבעו מפתה לשוב לפנטזיה הראשונית, אך במציאות הוא נוצר בין שני אנשים ללא קשרי דם, בשלב שבו כל אחד מהם מצופה להיות בעל יכולת להשענות-עצמית והבשלה רגשית מספקת? באין מענה מוגדר מסמכות חיצונית, האינדיבידואל "מופקר" לאינטואיציות שלו ובנקל מתבלבל. לפי מיטשל, תשוקה רומנטית דורשת התמסרות לרגש עמוק הזקוק לבטחונות. בעבר, בטחונות כאלו היו האיסור הדתי והחברתי על גירושים, כמו גם התלות ההדדית במישור הפונקציונלי. כיום, בטחונות כאלה אינם ניתנים כמשהו מובן מאליו; יש לבסס אותם בעבודה משותפת בזוגיות. בהקשר זה, אפשר לשער שלעתים אפיזודה של יצירת קשר עם זולת אחר, מחליפה את יכולתם של בני הזוג לקבל את חוסר הוודאות האינהרנטי לקשר הזוגי ולחיים בכלל.
בכינון התא הזוגי עומדת השאלה המאתגרת - איך מקרב האינדיבידואל את הזולת הנבחר לעולמו? כיצד יכול התא הזוגי לשמש מיכל רגשי לכל אחד מבני הזוג? הצלחתו של תא זוגי לשמש כמיכל רגשי מותנה בידיעה של כל אחד מבני הזוג, כי לאורך זמן, "נמל המבטחים" אותו יכול להציע התא הזוגי, הוא קרבה רגשית אך לא מיזוג טוטלי ינקותי. על כל אחד מבני הזוג להפנים, כי מולו ניצב פרטנר, שיוכל לאפשר את פנטזיית החזרה-לרחם רק באופן חלקי, ולעולם לא באופן מלא; יתר על כן, פרטנר זה מצפה אף הוא מצדו למימוש מסויים של פנטזיית חזרה-לרחם בתוך התא הזוגי.
מאחר ואין מדובר בקשר שבין העובר לאמו, הרי שיש צורך בתקשורת מילולית, במיוחד בתחום הרגשי. אולם מה שנראה מובן מאליו באופן לוגי, בפועל אינו כזה. התקשורת המילולית משמשת כמתווך בין העולם הרגשי הפנימי החבוי, המשתנה, לבין המציאות בחוץ, שאף היא משתנה ומחייבת הסתגלות. וויניקוט איתר את הזיקה הזו, בהדגישו שההתייחסות לאובייקטים קשורה קשר הדוק ליכולת לתקשר ולתקשורת. ההתייחסות לאובייקטים היא תופעה מורכבת, הקשורה לתהליכי הבשלה, ואלו מצדם תלויים בסביבה מאפשרת (17). בהקשר לשימור התא הזוגי, קיים סיכון גובר, ככל שנכנעים לנטייה פוטנציאלית להימנע מתקשורת מילולית רגשית אותנטית, פתוחה וכנה, ולמעשה, מתקבעים בדפוס של אלם מילולי בתא הזוגי. כל אחד מבני הזוג מתקבע בדפוס תקשורת "רחמי", כלומר לא-מילולי, ועל פי רוב הוא מלא תסכול על כך שדפוס זה אינו משרת אותו בתוך התא הזוגי בהתאם לציפיותיו. תוצאת הביניים עלולה להתבטא בחיפוש אחר דמות חלופית שתשמש כמיכל רגשי. זו צומת דרכים משמעותית עבור בני זוג במשבר זוגי.
הפרת האיזון יכולה לנבוע ממכלול סיבות נוספות. ראשית, ישנם משברים נורמטיביים עקב שינויים טבעיים במעגל החיים, כגון הולדת ילדים, גידול מתבגרים, התרוקנות הקן ועוד. לצדם, ישנם משברים הנובעים משינויים בלתי צפויים: מחלה, אבטלה, מלחמה, relocation הנפוץ בין עובדי היי טק ועוד. כל אלה דורשים ביטוי רגשי מילולי מצד כל אחד מבני הזוג. ביטוי רגשי לא מספק אינו מאפשר תיאום בין בני הזוג מחד; ויתר על כן – אינו מאפשר לכל אחד מהם להשתמש בנוכחותו של האחר לצורך מנטליזציה (18). כלומר, בן הזוג האילם לא זו בלבד שאינו מעביר לאחר את עולמו הפנימי, אלא לעתים קרובות אינו מצליח להשמיע עולם פנימי זה גם לעצמו. במונחיו של ויניקוט, באמצעות ביטוי רגשי מילולי מול הזולת, נותן האינדיבידואל ביטוי ל"אני האמיתי", שכשלעצמו הינו תנאי הכרחי לביסוס סביבה זוגית "טובה מספיק". כמובן, שהכוונה היא לביטוי הרגשי אותנטי, בין אם הוא חיובי או שלילי. אדם הממעט להתבטא רגשית באופן מילולי בתוך התא הזוגי, מאבד מבלי שהוא מודע לכך, את ההזדמנות להבשיל רגשית כאינדיבידואל. באופן מעגלי, העדר בשלות כזה, מגביר בתורו את הנטייה שלא לבטא רגשות באופן מילולי, ולהשליך על בן הזוג את הפנטזיה לשמש כמיכל רחמי באופן מלא. מעגל קסמים שלילי כזה, מסכן את המשך קיומו של התא הזוגי.
בהקשר זה, וויניקוט עמד על הפרדוקס, שאינדיבידואל נזקק במידה שווה לתקשורת עם הזולת ולחוויה של לבדיות, נפרדות. הימצאות בתא זוגי לאורך זמן מחדדת דילמה זו: איך להיות נפרד מבלי להרגיש מבודד? הניסיון מלמד כי על המעוניינים לשמר ולטפח קשר זוגי קיים - גם לשמר ולטפח באופן שוטף את הביטוי הרגשי המילולי. על התקשורת להיות פתוחה דיה, גלויה וישירה, כך שיתאפשר עיבוד המהלכים הנפשיים האישיים והבין אישיים המתחלפים ללא הרף. חשיפה עצמית הינה פקטור משמעותי ביותר שמשפיע על רמת האינטימיות – זהו תהליך ורבלי שמגלה את העצמי הפרטי של האדם בפני הפרטנר האחר (19).
התא הזוגי משמש, כאמור, כר להשלכות ינקותיות רבות עוצמה, ועל כן מהווה מרחב פוטנציאלי ל) enactment שחזור בפועל ) של מבנים ומצבים נפשיים ראשוניים מודחקים, של "אובייקטים פנימיים" ו"יחסי אובייקט פנימיים" (3). כאשר התקשורת אינה יעילה דיה, ואינה מתנהלת בפתיחות ובאווירה לא מאיימת, צפויות להופיע יותר הפרות של האיזון, שנובעות מהלכי רוח מודחקים בין בני הזוג. כאשר מתרחשת הפרה של האיזון ביחסי הגומלין בין בני הזוג, אפשריים כמה תסריטים.
אפשרות אחת היא שאחד מבני הזוג או שניהם יכריזו שאכן קיימת בעיה ביניהם ושעליהם לפתור אותה בעצמם או בסיוע מקצועי. אפשרות אחרת היא הכרזה על פרידה וגירושין. אפשרויות אלה יוכלו להתממש כאשר מתקיימת תקשורת רגשית מינימלית, גלויה ונשלטת מצד פרטנר אחד לפחות בדיאדה. אם זה לא המצב, ובמילים אחרות - אם התקשורת לקויה וסגורה, בין בני הזוג ולפיכך גם בין כל אחד מהן לבין עצמו - אזי צפויות להופיע התנהגויות אחרות, בבחינת enactments, שיכולות להתבטא בין היתר ביצירת קשר זוגי במקביל לקשר הקיים. כאמור לעיל, התופעה חוצה מגדר, מיסוד היחסים או אורכם ונובעת ממהות הדינאמיקה הזוגית . להלן דוגמאות קליניות אחדות מני רבות, אשר לוקטו מחדר הטיפולים. הן ישמשו תמיכה לגישתי. נקודת התצפית שלי מבוססת על עבודה רבת שנים עם יחידים ועם זוגות צעירים משכבה סוציו –אקונומית בינונית, כולם עובדים, מתפרנסים בכבוד ומתפקדים בחברה באופן עצמאי. כל השמות בדוגמאות בדויים וכן טושטשו נתונים כנדרש.
פנייתו לטיפול של ראובן הייתה בהולה. כבר בשיחת הטלפון הראשונה הוא נשמע לחוץ מאוד וקבע איתי פגישה דחופה. למחרת, כשנכנס לחדרי, הוא נראה מבוגר מכפי 41 שנותיו, שפוף, מוטרד ומבויש. הוא התיישב בכבדות בכורסה שמולי ומיד פתח בדברים: "באתי להתייעץ מה לעשות... אני נשוי, יש לי שני ילדים, ואני כבר שלוש שנים מנהל רומן עם רווקה צעירה שאוהבת אותי. אני מרגיש שאשתי עומדת לגלות ופוחד שהכול יתפרק..." בדיעבד התברר שמדובר בקשר אפלטוני, נטול יחסי מין. קולו רעד, ודיבורו היה מבולבל מאוד. מדי פעם הוא השתנק, ופרצי בכי שהתקשה לבלום, קטעו את מילותיו. ניסיתי לפגוש את מבטו, אך רוב הזמן היו עיניו מושפלות או מופנות הצדה. משהצליח להישיר מבט חטוף אליי, קלטתי שלצד הפחד, ראובן אכול רגשי אשמה וחושש מעונש שיוטל עליו.
בהביטי בו, מצאתי את עצמי, להפתעתי, אומרת שאל לו להרגיש אשם (בתוכי, אכן לא הרגשתי שיש להאשימו על ההיסחפות הרגשית שתיאר, אף שבאותו זמן לא היו בידי הסברים מנומקים לתגובתי).
ראובן היה מופתע מתגובתי. בדיעבד התברר, שברגע שהתיישב מולי, הוא היה מודאג בעיקר מהדרך שבה אגיב לחשיפת סודו. באומרו "באתי להתייעץ", לא ציפה לעצה הלכה למעשה בנוגע לאשתו. המניע העמוק לחשיפת סודו היה ייסורי המצפון, רגשי האשמה שחש. במשך תקופה ארוכה התלבט אם לפנות לאיש מקצוע. לא היה זה קל עבורו. עד עתה מעולם לא ראה עצמו זקוק לייעוץ נפשי. במשפחתו דגלו בכך שאדם נשען על עצמו בלבד, ופנייה לעזרה נפשית נתפסה כחולשה, כמקור לבושה. בנוסף, הוא גדל בבית שחינך לערכי משפחה שמרניים ולנאמנות לנישואין. הוא התבייש במעשיו והרגיש אשם מאוד על שאינו יכול להפסיק את הקשר שאיים להרוס את משפחתו. מורכבות זו היוותה את הרקע לכך, שבבואו אליי - יותר ממה שבא להתייעץ, כפי שהצהיר בפתח דבריו - היה דרוך לקבל ממני עונש על מעשיו.
לאחר סיום השיחה הרהרתי במשמעות תגובתי. היא באה להפיג את חרדתו של ראובן ולהפחית את עוצמת האשמה שחש, שנראה היה כי היא משתקת אותו. במקביל, אמירה זו נועדה למתן את השיפוטיות כלפי הנסיבות. הכרתי את המקום הזה מהעבודה רבת השנים עם זוגות במשבר אישות, כלומר, את נטייתם של בני זוג לפנות לאיש מקצוע בציפייה שיכריע "מי הטוב ומי הרע". בישיבתו מולי, ראובן שידר כמה הוא מצטער וכמה הוא מיוסר על פגיעתו באשתו, וכמה, למרות זאת, הוא חש לכוד בקשר המקביל שיצר. האימה שהוא חש נבעה, כנראה, לא רק מהפחד מתגובת אשתו בשעה שתגלה את הסוד, אלא מתחושת חולשה פנימית ותסכול על כך שלמרות ייסוריו הנפשיים, מצד אחד - לא הצליח להשתחרר מן הקשר "האסור", ומצד שני - לא רצה לוותר על אשת נעוריו, אֵם ילדיו. מטון דיבורו הכבד היה נראה, לרגעים, כי הוא עומד לקרוס, והוא אף ביטא במילים חשש ליציבותו הנפשית. לפיכך בביטול האשמה, היה כדי להפחית מן העומס הרגשי שהציף את ראובן, עומס אשר לא אפשר לו התבוננות מאוזנת ושקולה במצבו. בהמשך השתדלתי לאותת לו שאני שם לצדו, לתמוך בו על מנת שיבין את עצמו טוב יותר ושיבחר בדרך שתיטיב עמו בעתיד. יידעתי אותו שבמהלך שיחותינו הבאות יעלו בו תחושות שיהיה עליו להכיל, להבין ולקבל, בלי שיידרש מיד לפעול מתוכן, ושהמקום חדר הטיפולים , עתיד לשמש עבורו מרחב מוגן להתבוננות עצמית ברורה ורחבה יותר על עולמו הרגשי, ולהשליט בו סדר ואיזון מחודש.
התהליך עם ראובן כלל העמקה לעבר יחסי האובייקט הראשוניים, אלה שקדמו לקשריו בבגרות. הוא לא הציג בעיות בנישואיו, ולעומת זאת, באופן עקיב דיווח על קשר רגשי חזק לשתי דמויות נשיות, רעייתו וחברתו. על כן, תהיתי מה יכול להסביר את הנסיבות לקיום שני קשרים אינטימיים בו זמנית, כאשר הוא מצוי בעוררות רגשית גבוהה כלפי שניהם ברמה שווה כמעט? תגובתי נטולת כוונת האשמה כלפי ראובן תרמה את שלה להפשרה ולהקלה נפשית מול תחושת האיום שרבצה על נפשו ומצפונו. כך נוצרה סביבה תומכת -holding environment - ברוח משנתו של וויניקוט, שעודדה את ראובן להעמיק בחיפוש אחר מניעיו המודחקים ליצירת הקשר עם חברתו.
גם אושר (20) סוברת שהמושגים "סביבה תומכת" Holding Environment" " של וויניקוט, לצד המושג "הכלה" containment של ביון (21) ישימים לטיפול בבעיות זוגיות.
כעת יכול היה להבין, כי הוא גדל במשפחה שהחדירה לו את הערך של שמירה טוטלית על מסגרת הנישואין, כחלק מן הדפוס הכללי, הנוקשה מאוד, של מחויבות מלאה לציפיות הסביבה ממנו. הוא לא היה מורגל לפעול למען עצמו, ואף לא ראה כיוון חשיבה כזה כראוי. בהיותו בן שני להוריו, הוא הורגל שאכן הוא "שני לתמיד", שתמיד יש מישהו בכיר מועדף על פניו, וכל שנותר לו הוא ציות. בזה הוא הצטיין. בבית הוריו הוא זה שתמיד נרתם לעזור, אפילו בלי שיפנו אליו. כשהתחתן ולא קיבל סיוע כספי כאחיו, לא התלונן ובוודאי לא בא בדרישות. כאשר נולדו ילדיו, בפרק זמן של כשנתיים לנישואיו, ואשתו שקעה בגידולם - שוב לא התלונן. הוא נרתם לטפל בהם והתעלם מן החסר שחווה בתשומת לב כלפי עצמו. ראובן הבין, שכך נוצרה אצלו פרהדיספוזיציה מודחקת ליצירת קשר רגשי חלופי, במקביל לקשר עם רעייתו. כלומר, מתוך קושי "לשבור" דפוס משפחתי עתיק יומין ורב-דורי ולהעמיד גם את צרכיו בחזית באופן ישיר; ויתר על כן, מתוך הקושי לבטא באופן מילולי את מצוקתו מול בת זוגו, נשאב ראובן למערבולת רגשית בזירה הרחוקה מהתא הזוגי הנוכחי. יש לציין, כי במשך כל התהליך, שארך כשלוש שנים, היה ראובן עקבי בביטוי אהבתו לאשתו ולילדיו. הקשר שיצר איתי בקליניקה היווה עבורו הזדמנות לספק לעצמו הקשבה אמפתית, בלתי שיפוטית, ולהתגבר על הקונפליקט עתיק היומין עם ערכיה של משפחת המוצא שלו. בד בבד, רכש מיומנויות של הקשבה עצמית ולמד לתקשר בפתיחות עם ילדיו ובמיוחד עם רעייתו, ולבקש את היענותה לצרכיו המשתנים. בעקבות כך, דבק במשפחתו והיה שלם עם בחירתו.

תגובתי נטולת האשמה כלפי בן זוג שמצוי בקשר רגשי מקביל, חזרה לפעום בתוכי גם כאשר פגשתי את שמעון ורבקה. מטבע הדברים, הפעם לא נתתי ביטוי קולני לכך, שמא יתפרשו דבריי כנטייה לצד זה או אחר, מה עוד שבו זמנית חשתי אמפתיה רבה כלפי בת הזוג שניצבה מולי, שמאחוריה סיפור עצוב של לידות מסובכות. רבקה סיפרה שבהריונה הראשון, שמונה שנים לפני הגעתם אלי, הייתה בשמירת הריון במשך מספר חודשים. גם הלידה עצמה הייתה מסובכת וקשה, ובמהלכה נפגע העובר, שלאורך שנים נזקק לטיפולים רפואיים מורכבים וממושכים, ולהשגחה מיוחדת בבית. בבד בבד התמודדו בני הזוג עם עומסים בעבודה, עם השלמת לימודיו האקדמיים של שמעון ועם קשיי פרנסה. למרות זאת, ובעיקר לטובת בכורם, החליטו להביא לעולם ילד נוסף. משהרתה רבקה, בהיות בכורם בן פחות משנתיים, החל שמעון להרגיש במצוקה רגשית שגברה והתעצמה לקראת הלידה הצפויה. בשל נסיבות חייהם, נמנע מלשתף במצוקתו את רבקה, שהייתה עמוסה ולחוצה לכשעצמה. בשלושת החודשים שקדמו ללידה השנייה, מצא עצמו שמעון משוחח יותר ויותר עם עמיתה לעבודה, בחורה שעמדה להינשא באותו חודש שבו הוא עצמו ציפה ללידת ילדו. שמעון נהג לצאת איתה להפסקות הצהריים ותוך ארוחה משותפת, שתפו אחד את השנייה במתחים שהתלוו לאירועים המשמעותיים שעמדו להתרחש בחייהם. שמעון, שמצדו לא ראה פסול במעשיו, ועל כן לא הסתיר זאת מרעייתו. אך רבקה פיתחה כעס רב וקנאה, ותהתה למה הוא לא מדבר איתה ומעדיף לפנות ל"זרה". רבקה הרגישה פגועה מאוד ונבגדת. במהלך השיחות עמם, הבינו בני הזוג שזרות מסוימת חלחלה ליחסיהם עוד קודם לכן, בשל נסיבות חייהם שהרחיקו אותם אחד מהשנייה ופגעו בקרבה ביניהם.
יחסיהם של שמעון ורבקה עשויים לשמש דוגמא להשלכות על הזוגיות של הפרדוקס האנושי שעליו עמד וויניקוט בהקשר לאם-תינוק. היכולת להיות לבד מבוססת על החוויה של להיות לבד בנוכחות מישהו. ללא מידה מספקת דיה של חוויה זו, היכולת להיות לבד לא תוכל להתפתח כראוי. בתא זוגי בוגר, אין זה מובן מאליו שהיכולת להיות לבד תשתמר לאורך זמן ובכל תנאי. בנסיבות בהן, כמו במקרה שלפנינו, בת הזוג נשאבת למושקעות אימהית עמוקה ומתמשכת לאורך שנים (22), עלול בן הזוג להרגיש מורחק ואף דחוי. בשל כך, הצורך של להיות לבד בנוכחות האחר, עלול להתמלא על ידי דמות חלופית, לאו דווקא רומנטית, אלא אולי כהגנה מפני תחושת בדידות מייסרת המלווה גם בפחד. אילו היה שמעון מסוגל לבטא – בינו לבין עצמו וגם מול אשתו – את תחושת הריחוק והדחייה שחש מצדה, אולי היה מצליח לעבור תקופה זו ללא צורך בדמות שלישית שתהווה מיכל רגשי עבורו.

גם עבור רינה, הקשר מחוץ לנישואין שקיימה מזה כמה שנים נבע מהעדר ביטוי רגשי מילולי מול בעלה. רינה גדלה לצד עוד שלוש אחיות. צורכיהן הגופניים של כולן סופקו, אך כאשר נזקקה לעצה או לכתף להישען עליה, היא מעולם לא פנתה אל הוריה. ההורים תוארו כאנשים קשי יום, נתונים במשבר הגירה עקב עלייתם ארצה, וטרודים בבעיות פרנסה. בשעתו, לא ראתה בהם כתובת להתייעצויות, ותחת זאת, סיגלה לעצמה דפוס קיצוני של השענות עצמית. שנים רבות לאחר שנישאה, נענתה רינה לחיזוריו של עובד בכיר, מבוגר ממנה בשנים רבות. המחזר היה בעל השפעה בחברה שבה נקלטה כעובדת חדשה ובעלת שאיפות להתקדם. העובד הבכיר, שהיה נשוי ואב לילדים משלו, הצהיר מלכתחילה שאינו מתכוון להתגרש. אף שהקשר נמשך מספר שנים, רינה לא נקשרה אליו רגשית ולא נהנתה מיחסי המין החטופים, שהלכו ופחתו במרוצת השנים. מבחינתה, הם לא היו החלק המרכזי ביחסי הגומלין עם הבכיר. את בעלה תיארה רינה כילד קטן ומפוחד, ואת יחסיהם תיארה כלא-סימטריים, כאשר היא משמשת כדמות הורית עבורו. במהלך השיחות התברר לרינה, שבאופן לא מודע נענתה לחיזוריו של אדם סמכותי ששידר אבהיות והשרה עליה ביטחון בשל פער הגילים ביניהם והיחס המסוכך שהפגין כלפיה. בכך, מילא צורך שהתעורר בה בשל היחסים חסרי הסימטריה מול בעלה. מעניין לציין, כי לרינה ולעובד הבכיר לא היו "שיחות נפש" ורינה לא שפכה את לבה בפניו, מלבד בענינים הקשורים בעבודה. כמו בילדותה, מצאה רינה דמות הורית מגוננת, שלא סיפקה את צרכיה הרגשיים. ה-enactment שעשתה רינה, בניגוד לשמעון וראובן שראינו קודם לכן, לא כלל מציאת מיכל חלופי לביטוי רגשי במקום הפרטנר הקבוע שלה. במקום זאת, יצרה תמונת ראי ליחסים הזוגיים שלה, בה היא זו הנתמכת, אם כי לא באופן רגשי. אפיזודה זו ביטאה את הצורך שלה בתמיכה, שלא בא לידי ביטוי מילולי מול בן הזוג ולא היה מודע עבורה.

לעתים, הקושי בשיח מילולי רגשי אינו בא לידי ביטוי באפיזודה ממשית, אלא וירטואלית בלבד. הדבר נפוץ במיוחד בעידן האינטרנט, אולם קיים גם באופנים אחרים, כפי שנראה מיד. בעת הפניה אלי, היו דולי ואשר נשואים זה כ-13 שנים והורים לשני בנים, בני 12 ו10. הם סיפרו שהכירו בנעוריהם - אשר עמד לפני גיוס ודולי הייתה תלמידה בת 14. דולי הייתה אז בתחילתו של קשר עם מוקי, צעיר בן גילה משכונת מגוריה. עבור דולי חסרת הנסיון, היה זה קשר ראשון, בוסרי, מהוסס, שנותק אחרי כחודשיים. אחרי שנפרדה ממנו, נכנס לתמונה אשר בן ה17, שעמד להתגייס לצבא. הוא שמע על מוקי מדולי והספיק להיתקל בו מספר פעמים ברחוב. במילים אחרות, גם עבור דולי וגם עבור אשר, ההיכרות עם מוקי הייתה שטחית ביותר. אשר החל לחזר אחרי דולי, נצמד אליה בדביקות והם אף החלו לקיים יחסי מין. עם שחרורו של אשר, נישאו השניים ונולדו ילדיהם. לאורך השנים, המתחים ביניהם נווטו להתקוטטויות חוזרות ונשנות סביב דמותו של מוקי, אף שכאמור, הקשר עימו נותק כמה חודשים לפני שהפכו לזוג ומזה שנים לא שמעו ממנו והוא לא נראה בקרבתם. במהלך התהליך הטיפולי, התברר כי ההיזכרות האובססיבית דווקא בדמות מעורפלת, שימשה למעשה "מסך מגן" מפני דיון מילולי פתוח בקשייהם הפרטיקולאריים לבסס קרבה אינטימית ביניהם (שבמסגרת מאמר זה, לא יפורטו). אפשר לזהות כאן collusion זוגי (10) שייעודו המודחק הוא שימור הערפול ביחסיהם על ידי שימוש בדמות שבעצמה מייצגת ערפול עבור כל אחד מהם. בד בבד עם שיפור התקשורת ביניהם, הלכה והתמוססה הדמות הערטילאית מעצמה והתאפשר דיאלוג רגשי מיטיב.

בדוגמא הבאה נראה כיצד יחסי מין מזדמנים מחוץ לתא הזוגי הקיים, יכולים אף הם להוות enactment המחליף ביטוי רגשי אותנטי בין בני הזוג. בנימין, כבן 38, הגיע לטיפול בעיצומו של משבר נפשי עמוק. התברר שעמד בפני התפוררות המערכת הזוגית בת חמש השנים עם יהודה. בן זוגו גילה שבמהלך החודשיים האחרונים, הוא קיים כמה מפגשים מיניים עם פרטנרים מזדמנים, שאפילו את שמם לא זכר, היות ולדבריו, הם לא עוררו בו תשוקה או ענין. בשיחות הסתבר, כי בנימין היה שרוי באבל על אביו שנפטר כמה חודשים לפני כן. הסכנה שיאבד גם את הקשר עם יהודה טלטלה את נפשו מאד. בשיחות עמו עלה שלמרות ניהול משק הבית המשותף, הבילויים המשותפים ויחסי המין רוויי התשוקה ביניהם, התקשה בנימין לנהל דו שיח מילולי עם בן זוגו ובפרט להיפתח רגשית בפניו. הוא נרתע מעימותים כמו גם מהפגנת גילויי חיבה. בשל האבל שפקד אותו, הצורך שלו לשתף את זולתו גבר. אף על פי כן, שתיקותיו בנוכחות יהודה נמשכו. הבלימה הלא מודעת של הקרבה האינטימית ליהודה הותירה את בנימין בבדידות ובמצוקה רגשית, שפורקנה היה בזרועות האנונימיות שחיבקו אותו לרגע, בלי לאיים בקרבה אמיתית. בתהליך הטיפולי, בנימין צירף לשיחות את בן זוגו. יחד התגברו על העכבות שחסמו את התקשורת מילולית ביניהם. יהודה חזר להיות זולתעצמי עבור בנימין ולהיפך.

דיון
בדוגמאות הקליניות לעיל, מרכיב התשוקה המינית היה מינורי או נעדר לחלוטין מהקשר החלופי. גילוי זה שבא מתוך עדויות המטופלים שפגשתי, סתר את הציפיה המקובלת מאפיזודות רומנטיות מחוץ לתא הזוגי המרכזי. למול מציאות זו, אין מנוס מלהתאמץ ולהבין את מאפייניה של תת קבוצה זו באור אחר. כפי שראינו, בלט בה הקושי בביטוי רגשי בתוך הקשר הזוגי הקיים - לא פעם על רקע תקופות משבר. שמעון וראובן מצאו דמות אחרת עמה יכלו לבטא עצמם רגשית על רקע חוסר פניות של בת הזוג; אולם בדוגמאות האחרות, היכולת להתבטא רגשית, שלא התקיימה מעולם בתוך הקשר הזוגי הקיים, לא צמחה באופן פלאי עם הפנייה החוצה.
חקירת היחסים המורכבים בין אהבה לתשוקה בבגרות, לבין היחסים בין אהבה לתשוקה בקשר עם ההורים בילדות, מוגדרת על ידי מיטשל כאחד האתגרים הבסיסיים בפסיכותרפיה (15, עמ' 99). בדוגמאות שראינו לעיל, הוריהם של המטופלים נחוו על ידם כמרוחקים ובלתי נגישים רגשית, בכל משפחה מסיבותיה היא. בבגרותם, שִיחזרו דפוסי תקשורת בלתי מספקים מילדותם. כל אחד בדרכו, היפנה כלפי הפרטנר, ציפיות להכלה ולהקשבה, במידה שלא תאמה את מסגרת יחסי הגומלין הזוגיים הבוגרים. בנוסף, הם היו פחות ערים לצורך לבדוק גם בתוכם וביחסי האובייקט המוקדמים את מה עליהם לשנות כדי להיטיב עם עצמם ועם הסובבים אותם בהווה. לפיכך, כאשר התעוררו בהם צרכים רגשיים מסוגים שונים, הם נשארו לא מודעים או מודעים חלקית בלבד. הצרכים הלא-מודעים בצירוף לקושי בביטוי מילולי רגשי, יצרו "פצצה מתקתקת" של ביטוי בפעולה (enactment), אשר אחד מביטויו האפשריים הוא אפיזודה מחוץ לקשר הקיים.
דיקס (12) טוען שאינטימיות בתא הזוגי מושגת דרך סיפוק צרכים סימבוליים של יחסי אובייקט, הפועלים ברובם מחוץ לתחום המודעות של בני הזוג. לאינדיבידואל עולם פנימי סובייקטיבי, מאוכלס ביחסים ובחוויות מוקדמים. בשל כך, במיוחד במפגשים האינטימיים עם זולתעצמי בתא הזוגי, הוא עשוי לצפות לפגוש את אותן דמויות ואותם מצבים, שימלאו עבורו את הצרכים שלא זכו להתייחסות מספקת. אך היות שמדובר בצרכים רגשיים מודחקים, בלתי מוגדרים ברובם ועוצמתיים בחלק לא מבוטל מן המקרים, קיים קושי רב במציאת מקור לסיפוקם, בתוך הקשר הזוגי ומחוצה לו.
מאמר זה, שאינו מתיימר להקיף את כלל ההיבטים של כשלים בקשרים זוגיים, רואה כאתגר חשוב את זיהוי הדפוס של מחסור בתקשורת מילולית רגשית אותנטית, בשל השפעתו על הבלעדיות בתא הזוגי. הכרה מצד כל אינדיבידואל כשלעצמו ב"סגנונו התקשורתי" האישי (בעיקר לגבי מידת הכנות, פתיחות, הימנעות מודעת או לא מודעת מביטוי רגשי) עוד בטרם נכנס לקשר הזוגי הספציפי, כלומר, בנפרד מתרומת בן/בת זוג, עשוי להביא להפחתת כמות הציפיות שמופנות כלפי הפרטנר בתא הזוגי. בעקבות כך, יגברו הסיכויים שיכיר בתרומתו שלו לליקויים בדפוס הבלתי מספק הקיים בתא הזוגי. בנקודה זו, יכול כל פרטנר בפני עצמו, לקחת אחריות ולשנות את הנדרש אצלו על מנת ליצור דפוס תקשורתי חדש התואם את התא הזוגי הבוגר. השגת תקשורת רגשית, הדדית פתוחה ואינטימית - היא היעד הראשון הנדרש לשיפור קשר זוגי. במקרה של ראובן, הוא רתם עצמו לתהליך אישי חד שבועי שנמשך כשלוש שנים, שבסיומו התחזק הקשר שלו לאשת נעוריו, והם הפכו לקרובים מתמיד, הרבו לקיים שיחות נפש לצד יציאה לפעילויות משותפות, חלקן כזוג וחלקן עם ילדיהם ובחיק משפחתם או חבריהם. תהליך דומה עברה גם רינה, שבחרה לשמר ולטפח את מסגרת נישואיה. כמוה, גם דולי ואשר וגם בנימין ויהודה המשיכו בחייהם המשותפים. לעומתם, שמעון ורבקה בחרו להיפרד, וניצלו את היכולת לביטוי רגשי מילולי לצורך שימור המסגרת ההורית המשותפת בצורה שתתאים לצורכי ילדיהם ותפחית נזקים רגשיים כתוצאה מפרידתם.
לגישתי, בלימת הציפיות המושלכות לתוך המערכת הזוגית לעתים קרובות באופן לא מודע ובמידה מופרזת, היא צעד נחוץ בהבראת מערכת היחסים הבוגרת. את הציפיות הינקותיות להכלה ותקשורת רחמיות, מחליפות מיומנויות תקשורת רגשית. נטילת אחריות אישית לחשיפה מילולית ישירה שוטפת, מאפשרת לטפח זוגיות בוגרת מספקת.
תקשורת אינטימית רגשית אינטימית עשויה לשמש כ"בטחונות" עליהם דיבר מיטשל לשימור הקשר לאורך זמן, ולוויסות את הקרבה בתוכו: היא גורמת להעמקת הקרבה מחד, ומאידך בולמת את התלות הינקותית בזולת.
במאמר זה יש לראות הזמנה להרחבת הפרספקטיבה שבה נבחנים קשרים זוגיים חלופיים שנוצרו במקביל לתא זוגי קיים. הן אצל בני הזוג המעורבים במשבר זה, והן אצל המטפל, מתעוררים לא פעם רגשות עזים לנוכח טיפול בקונפליקטים הקשורים ליצירת קשר חלופי. זעם, האשמה ורגשי-אשמה אצל הנוכחים בחדר הטיפול, מונעים לא פעם את היכולת לבחון את יצירת הקשר החלופי כ- enactment, שהוא לעתים כמעט בלתי נמנע עבור מי שלא זכה בילדותו ובבגרותו לרכוש שפה אחרת, רגשית-מילולית.

ספרות

1.      Phillips, A., On Flirtation. London: Faber, 1994.

2.      Colman, W., Marriage as a psychological container. In: S. Ruszczynski (ed.), Psychotherapy with couples. London: Karnac Books, 1993 pp70-96.

3.      Fairbairn, W.R., A Revised psychopathology of the psychoses and psychoneuroses. International Journal Psycho-Analysis, 22: 250-279, 1941.

4. Solomon, M., The Narcissistically vulnerable couple. Journal of Imago Relationship Therapy, 3: 11-33, 1998.
5. Kohut, H., The analysis of the self. New York: International Universities Press, 1971.
6. Willi, J., Dynamics of couples therapy – The use of the concept of collusion and its application to the therapeutic triangle.  New York and London: Jason Aronson, Inc., 1984.
7. יובל, י., מה זאת אהבה. קשת, 2004.

8.      Loewald, H. (1949). Papers on psychoanalysis. New Haven: Yale University Press, 1980.

9.      Clulow, C., Attachment theory and the therapeutic frame. In:  C. Clulow (Ed.), Adult attachment and couple psychotherapy: The ‘secure base’ in practice and research (pp. 85-104). London: Brunner-Routledge, 2001.

10. Dicks, H.V., Marital Tensions. New-York: Basic Books, 1967.

11.  Ruszczynski, S., Psychotherapy with couples. London: Karnac Books, 1993.

12. Kohut, H., How does analysis cure? Chicago: University of Chicago Press, 1984.
13. מיטשל, ס' א', האם יכולה אהבה להתמיד? תל אביב: תולעת ספרים, 2009.
14. Resnik, S., Mental space. London: Karnac Books, 1995.
15. וויניקוט, ד. וו., (1958), היכולת להיות לבד. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי עצמי כוזב. עמ' 167-177תל אביב: עם-עובד, 2009.
16. מקדוגל, ג'., תשוקות בהיסטוריה של הפסיכואנליזה. בתוך: ז. אנדרה (עורך), על התשוקה.עמ'92-110 תל אביב: תולעת ספרים, 1999 .
17. וויניקוט, ד. וו. (1963), לתקשר ולא לתקשר. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי עצמי כוזב. עמ' 233-235תל אביב: עם-עובד, 2009.
18. Fonagy, P., Gergely, G., Jurist, E. L., &  Target, M., Affect regulation, mentalization, and the development of self. New York: Other Press, 2002.
19. Waring, E. M., Enhancing marital intimacy (through facilitating cognitive self-disclosure). New York: Brunner/Mazel Publishers, 1988.
20. Usher, S. F., What Is This Thing Called Love? London: Routledge, 2008.
21. Bion W.R. (1962). Second thoughts. Reprinted: London: Karnac Books, 1984.
22. וויניקוט, ד. וו. (1956), מושקעות אמהית ראשונית. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי עצמי כוזב. עמ' 145-153תל אביב: עם-עובד, 2009.