במחזור החיים של כל משפחה, קיימים כמה משברים נורמטיביים, ביניהם צאתו של צאצא למסגרת חינוכית מחוץ למשפחה,מחוץ לבית.

בארץ מקובל לשלוח את הילדים לפעוטון, מעון או גנון מגיל צעיר ביותר. ישנם תינוקות בני חצי שנה המשתלבים במעונות יום ויותר ממחצית בני 2-3 כבר הולכים לפעוטונים. מרבית הילדים הבוגרים יותר, בני 3-4 מבקרים בגן וכמובן שבני 4-5 (97% )משולבים במסגרות חינוכיות. את מועד שילובו של ילד מסוים בגן ובחירת המסגרת יש לשקול בכל מקרה לגופו ולא להיכנע לתכתיבים של אחרים.

יחד עם זאת ,ישנם כמה מאפיינים למעבר, בין אם מדובר בתינוק שנשלח לפעוטון או בילד בן 2-3 שנשלח לראשונה לגן. השתלבותו של ילד בפעוטון-גן כרוכה בשנויים רבים, הן תקציביים והן ארגוניים בסדר היום המשפחתי. מעבר לכך, האפיון המרכזי שיש לפתח מודעות אליו, הם קשיי הפרידה ההדדיים, שנחווים על ידי הילד ומשפחתו-הוריו אך לא פעם, גם סביו. התגובות הרגשיות לשינוי סדר יומו של הילד רבות ומשמעותיות. הן משפיעות קודם כל על הסתגלות הילד לגן אך נושאות בחובן השלכות על התפתחותו הנפשית בהמשך.

מערכת החינוך ערוכה היטב להציג להורים מידע אודות צרכי הילד על פי גילו, בשלותו וצרכיו האישיים. במידת הצורך, ניתן להסתייע באבחונים מקצועיים לגבי בשלות הילד ללכת לגן. התחום שבו נדרש ידע נוסף והגברת המודעות הם התגובות הרגשיות של המערך ההורי (אבא, אמא, סבים או מבוגר משמעותי אחר) בתהליך שעוברת המשפחה עם הצטרפות ילדם למסגרת חיצונית.

במעבר למסגרת חינוכית, מצד "ההולך לגן" ניצב ילד אחד. לעומת זאת, מצד "המשלח" ניצבים לפחות שניים - אבא ואמא - ולא פעם יותר מכך. בימינו,לא מעט סבים מעורבים בשיקולים לגבי מועד יציאת הילד, בחירת המסגרת וכו'. בקליניקה שלי, הרבה פניות נעשו סביב וויכוחים משפחתיים בנידון, שלוו בעומס רגשי רב. לא פעם, דרכם נתגלו קונפליקטים לא פתורים מן העבר. יש חשיבות רבה לכך שאי הסכמות יפתרו לפני שהילד יעבור למסגרת הגן, וההגעה לשם תהיה באווירה משפחתית מאוחדת.

מלבד הקשיים ברובד של יחסי הגומלין במשפחה, במעבר הילד לגן ,מתרחשת חוויה רגשית שברובה לא מודעת. הכוונה לחוויה העמוקה שעדיין מתקיימת במידה זו או אחרת בקשר הורה–ילד בגיל הרך ,של היותם רצף קיומי אחד. חווית הרצף הקיומי הורה–ילד, תחושה שילדי הוא מעין הסתעפות שלי, "שכפול" שלי, מתרחשת בראשית הקשר עם הרך הנולד. אולם, עליה לעבור שינויים ולהתמוסס עם גדילתו של הילד. עם הזמן, תתפתח ההכרה בנפרדות שבמציאות קיימת בין הילד להורה שתסלול דרך לקבלת השונות של הילד. בנסיבות בהן ,אצל המבוגר, משתמרת תחושת החיבור לילד בעוצמתה הראשונית, חרף גדילתו, צפויים מכשולים במעבר הילד למסגרת החינוך החיצונית, יהיה גילו אשר יהיה. לקליניקה שלי, פנו לא מעט הורים שהתלוננו על קשיים ביציאה בשעות הבוקר מן הבית אל הגן – התנהלות איטית, בכי, וכך גם בבואם אל הגן. במרבית המקרים, התגלה שלהורים עצמם היו חששות להשאיר את הילד בגן ולהיפרד ממנו.

לא נוכל "למדוד" או לאמוד ( בדרך אובייקטיבית או חיצונית) אצל מי מידת הקושי רבה יותר, האם הפעוט טרם הבשיל דיו להתרחק או שמא ההורה מתעכב לשחרר הצאצא לדרכו. כמילות השיר "עוף גוזל", ההיפרדות מתממשת ברמות שונות במהלך צמיחת הצאצא ,הרבה לפני שההורה מודע או מוכן לכך. מה שאנו יודעים בוודאות ומה שגם מבדיל בין הילד למבוגר הוא שהאחריות לשינוי חלה על המבוגר בלבד. בשל כך, אפשר לשער שהמעמסה הרגשית של ההורה משמעותית לא פחות מבשלותו של הילד.