"הדרך לעשות היא להיות" (Lao Tse)

"מוטב שתשכון במרכז הווייתך; שכן, ככל שתרבה לעוזבה, כן תמעיט ללמוד" (Lao Tse)

"הנפש, כדי לפגוש את עצמה, צריכה לפגוש נפש אחרת" (Plato)

"אלה שאינם יכולים לזכור העבר, נידונים לחזור אליו" (Santayana G)

"האמת נמצאת במקום בו אתה נמצא ולא בשום מקום אחר" (Santayana G)

"הקיום נחווה לא בטוח והוא זקוק ל'נראוּת'" (R. May 1983)

"אני מעריץ את אלה שחיים את עצמם פנימה ולא דרך אישור מבחוץ" (S. Artzi)

"ברגע שיש לך אמון בעצמך, אתה יודע איך לחיות" (Goethe)

שוש כרמל - פסיכותרפיסטית

עמוד הבית אודותי קבוצות תמיכה מפרי עטי טיפול תמיכתי בהריון מפה

מפרי עטי


הארומה הלא רומנטית של הרומן הרומנטי
מאת: שוש כרמל, פסיכותרפיסטית







תקציר: המאמר מציג זווית חדשנית של תופעה רווחת של חיפוש וקיום יחסים אינטימיים במקביל לקשר זוגי שוטף,
שכבר קיים. מבלי להתעלם מסבלו של הצד הנפגע, המאמר עוקב אחר המהלכים הנפשיים הפנימיים של מי שמעורב בפועל בקשר החוץ זוגי.
מסקנות אישיות: לנוכח השינויים הרבים בחיי המשפחה המודרנית, יש מקום לחפש ולאמץ ראייה אחרת לתופעה של קיום קשרים אינטימיים מקבילים. זאת על מנת לאפשר לזוגות שעברו משבר מעין זה, להתייחס לכך כאל הזדמנות
לעבוד על הקשר הקיים ולשפרו בטרם ממהרים לנקוט בצעדים משפטיים למיניהם.


במאמר זה אעשה ניסיון להציג זווית נוספת של תופעה רווחת של חיפוש וקיום יחסים אינטימיים במקביל לקשר זוגי שוטף , שכבר קיים. אעשה זאת בתוך כדי התמקדות ביחיד ובמאבקו הנפשי הפנימי, אשר לעתים אינו מודע מספיק, ואנסה להשתחרר מראייה ליניארית, חד ממדית ומוסרית של הנסיבות. תפקיד קשה מוטל אז על איש המקצוע: כיצד להסביר לצד הנפגע את התנהגות הפרטנר ואת הנתון המשמעותי, שבמוקד ההתרחשות לא עמדה דמותו שלו, אלא התפרצות צרכים לא מודעת או בלתי נשלטת של המעורב בקשר החוץ זוגי.
קולו של גדי (41) נשמע לחוץ מאוד כבר בשיחת הטלפון, שבה קבע איתי התייעצות דחופה. למחרת, כשנכנס לחדרי, הוא נראה שפוף, מוטרד ומבויש. הוא התיישב בכבדות בכורסה שמולי ומיד פתח בדברים: "באתי להתייעץ מה לעשות.... אני נשוי, יש לי שני ילדים, ואני כבר שלוש שנים מנהל רומן עם רווקה צעירה שעובדת איתי. אני מרגיש שאשתי עומדת לגלות ופוחד שהכול יתפרק..." קולו רעד, ודיבורו היה מבולבל מאוד. היה קשה לעקוב אחרי דבריו. מדי פעם הוא השתנק, ופרצי בכי, שהתקשה לבלום, קטעו את מילותיו. ניסיתי לחפש את מבטו, אך רוב הזמן היו עיניו מושפלות או מופנות הצדה. משהצלחנו להישיר מבט, קלטתי בעיניו עד כמה הוא שרוי בחרדה עצומה, עד כמה האיום שניצב מולו נוראי עבורו.
האם הפחד שניבט מעיניו היה רק מפני תגובת אשתו? מפני עתידו אחרי הגילוי? מתגובת ילדיו?
"אתה לא אשם!" מצאתי עצמי פולטת כמעט ללא שליטה. בתוכי, להרף עין, תהיתי מה עומד מאחורי תגובתי הספונטנית (אך בינינו, למי יש שהות או רשות לבדוק את עצמו מול אדם כה מיוסר...).
גדי היה מופתע מתגובתי לא פחות ממני. בדיעבד התברר, שברגע שהתיישב מולי, הוא היה מודאג בעיקר מהדרך שבה אגיב לחשיפת סודו. באומרו "באתי להתייעץ" הרגיש שבעצם לא ציפה לעצה הלכה למעשה בנוגע לאשתו, אלא שהמניע העמוק לחשיפת סודו היה ייסורי המצפון, רגשי האשמה שחש. במשך תקופה ארוכה הוא התלבט אם לפנות לאיש מקצוע. לא היה זה קל עבורו. עד עתה מעולם לא ראה עצמו זקוק לייעוץ נפשי. במשפחתו דגלו בכך שאדם נשען על עצמו בלבד, ופנייה לעזרה נפשית נתפסה כחולשה, כמקור לבושה. בנוסף, הוא גדל בבית שחינך לערכי משפחה שמרניים ולנאמנות לנישואין. בתוכו הוא התבייש במעשיו והרגיש אשם מאוד שאינו יכול להפסיק את הקשר שאיים להרוס את משפחתו. מורכבות זו היוותה את הרקע לכך, שבבואו אלי - יותר ממה שבא להתייעץ, כפי שהצהיר בפתח דבריו - גדי היה דרוך לקבל ממני עונש על מעשיו...
לאחר סיום השיחה הרהרתי במשמעות תגובתי ובדרך שנאמרה. על פי עצמתה, היא כּוּוְנָה להפיג חרדתו ולהפחית את עוצמת האשמה של גדי, שנראה היה כי היא משתקת אותו. במקביל, אמירה זו נועדה למתן את השיפוטיות מהנסיבות. הכרתי את המקום הזה מהעבודה רבת השנים עם זוגות במשבר אישות, כלומר, את נטייתם של בני זוג לפנות לאיש מקצוע בציפייה שיכריע "מי הטובמי הרע". ביושבו מולי, שידר גדי בעצמו כמה הוא מצטער וכמה הוא מיוסר על פגיעתו באשתו וכמה, למרות זאת, הוא חש לכוד בקשר המקביל שיצר. האימה שהוא חש נבעה, כנראה, לא רק מהפחד מתגובת אשתו בשעה שתגלה את הסוד, אלא מתחושת חולשה ותסכול שלמרות ייסוריו הנפשיים, מצד אחד - לא הצליח להשתחרר מן הקשר "האסור", ומצד שני - לא רצה לוותר על אשת נעוריו, אֵם ילדיו. מצבו הנפשי של גדי היה כצומת דרכים ללא תמרורי הכוונה: הוא התקשה לבחור, ועל כן התקשה להחליט. לרגעים מטון דיבורו הכבד היה נראה כי הוא עומד לקרוס, והוא אף ביטא במילים חשש ליציבותו הנפשית, לפיכך תגובתי הספונטנית "אתה לא אשם" היה בה כדי להפחית את העומס הרגשי שהציף את גדי ולא אפשר לו התבוננות מאוזנת ושקולה במצבו הנפשי הפנימי, האישי, הפרטני. בהמשך השתדלתי לאותת לו שאני שם לצדו כדי לתמוך בו שיבין את עצמו טוב יותר ושיבחר בדרך שתיטיב עמו בעתיד. יידעתי אותו שבמהלך שיחותינו הבאות יעלו בו תחושות שיהיה עליו להכיל, להבין ולקבל, בלי שיידרש מיד לפעול מתוכן, ושהמקום הזה שהגיע אליו, עתיד לשמש עבורו מעין מרחב מוגן להתבוננות עצמית ברורה ורחבה יותר על עולמו הרגשי הפנימי, להשליט בו סדר ואיזון מחודש ולספק לו הזדמנות להתאמן בשימוש מיטבי בכלים העומדים לרשותו להפגת מתחים. בשל הנסיבות הקונקרטיות שהפגישו בינינו, זו גם הייתה הזמנה עבורו, אך גם עבורי, להתבונן מזווית אחרת על משברים זוגיים שמקורם בקיום יחסים מקבילים עם בןבת זוג נוסףת.
לאורך שנים, כפקידת סעד לסדרי דין בעבר, פגשתי מצבי אישות וסכסוכים שהרקע להם הוצג כבגידה של אחד מבני הזוג בפרטנר. גם הפעם לא נסתר ממני הסבל של הצד השני, כלומר סבלה של בת זוגו של גדי, אך בו בזמן גיליתי בתוכי הרגשה אחרת. מן העמדה של מטפלת זוגית ותיקה, האֲמוּנה על חשיבה מעגלית – שהיא המאפיין המרכזי של הטיפול המשפחתי – הנחתי שלכל פרט במערכת יש תרומה (לאו דווקא מודעת) בקבלת תוצאה מסוימת או לצורך ענייננו - בהפגנת התנהגות כלשהי. מכאן, העליתי השערה שההתייחסות במונחים של "אשםלא אשם" לא מבטיחה לקדם את גדי בהבנת השתלשלות האירועים או הנסיבות שהביאו לתוצאה של קיום קשר מקביל.
תגובתי לא דמתה למה שגדי ציפה...
נראה שבתהליך עם גדי עמד משהו נוסף על הפרק, מעבר לבדיקת טיבה של מערכת היחסים בינו לזוגתו "החוקית" לפני ואחרי הרומן. התעוררו בקרבי שאלות שדרשו ראייה אחרת של אירועים מסוג זה: מה עוד יכול להסביר את הנסיבות לקיום שני קשרים אינטימיים בו זמנית? מה בדיוק מביא אדם ליצור קשר עם גבר או עם אישה אחרים (לא בני זוג קבועים)? האם מדובר במפלט הנובע ממצוקה נפשית או מחסר שחווה בהיותו מצוי במערכת זוגית קיימת, מתמשכת, שוטפת? מן הפן האישי של היחיד, מה עוד יכול להסביר את ההיצמדות לדמות חיצונית כמפלט מאי סיפוק מסוים - מודע או לא מודע - מהקיים?
תגובתי נטולת כוונת האשמה כלפי גדי תרמה את שלה להפשרה ולהקלה נפשית מול תחושת האיום שרבצה על נפשו ומצפונו.
כאמור, גדי גדל במשפחה שהחדירה לו ערכים של נאמנות, של שמירה טוטלית על מסגרת הנישואין ואף מחויבות מלאה לציפיות הסביבה ממנו. הוא לא היה מורגל לפעול למען עצמו, ואף לא ראה כיוון חשיבה כזה כראוי. בהיותו בן שני להוריו, הוא הורגל שאכן הוא "שני לתמיד", שתמיד יש מישהו בכיר מועדף על פניו, ומה שנותר זה לציית. בזה הוא הצטיין. בבית הוריו הוא זה שתמיד נרתם לעזור, אפילו בלי שיפנו אליו. כשהתחתן ולא קיבל סיוע כספי כאחיו, לא התלונן ובוודאי לא בא בדרישות, אלא ציית למנהג השגור. כאשר ילדיו נולדו, בפרק זמן של כשנתיים לנישואיו, ואשתו שקעה בגידולם - שוב לא התלונן. הוא נרתם לטפל בהם והתעלם מן החסר שחווה בתשומת לב כלפי עצמו. כך הפך גדי (באופן לא מודע) לזמין לאופציה של יצירת קשר רגשי חלופי, מקביל. כלומר, השערתי היא שמתוך קושי "לשבור" דפוס משפחתי עתיק יומין ורב-דורי ולהעמיד גם את צרכיו בחזית באופן ישיר, נשאב גדי למערבולת רגשית בזירה הרחוקה ממשפחתו (הגרעינית והנוכחית). יש לציין, כי במשך כל התהליך, שארך כשנה וחצי, היה גדי עקיב בביטויי אהבתו לאשתו ולילדיו. הקשר שיצר איתי בקליניקה היווה עבורו הזדמנות לספק לעצמו הקשבה אמפטית, בלתי שיפוטית, לרכוש מיומנויות של הקשבה עצמית פנימית ומשם לצאת החוצה עם ההכרזה שגם הוא זקוק מדי פעם לכך שיהיו קשובים לו ולצרכיו המשתנים; שגם הוא, כאחרים, חווה מעברים ומשברים בלתי צפויים במחזור חייו - מיומנויות שאמנם קשה ליישמן בפועל, אך הן מכריעות ואפשריות.
התגובה הפנימית שלי "אתה לא אשם" חזרה לפעום בתוכי גם כאשר פגשתי את מוטי וריבי, כחודשיים אחרי התחלת התהליך עם גדי. מטבע הדברים, הפעם לא נתתי ביטוי קולני לכך, שמא יתפרשו דבריי כנטייה לצד זה או אחר, מה עוד שבו זמנית חשתי אמפטיה רבה כלפי בת הזוג שניצבה מולי, שמאחוריה סיפור עצוב של לידות מסובכות ותגובות פוסט טראומטיות אצלה וגם אצל ילדיה, שפיתחו תסמינים פיזיים (פריחות בעור ואסטמה), שהצריכו טיפולים רפואיים לאורך שנים. ריבי סיפרה שבהריונה הראשון,שמונה שנים לפני הגעתם אלי, הייתה בשמירת הריון במשך מספר חודשים. גם הלידה עצמה הייתה מסובכת וקשה, ובמהלכה נפגע העובר, שלאורך שנים נזקק לטיפולים אמבולטוריים ולהשגחה מיוחדת בבית. בד בבד התמודדו בני הזוג עם עומסים בעבודה, עם השלמת לימודיו האקדמיים של מוטי ועם קשיי פרנסה. למרות זאת, ובעיקר לטובת בכורם, החליטו להביא לעולם ילד נוסף. משהרתה ריבי, בהיות בכורם בן פחות משנתיים, החל מוטי להרגיש במצוקה רגשית שגברה והתעצמה לקראת הלידה הצפויה. בנסיבות החיים שלהם נמנע מלשתף במצוקתו את ריבי, שהייתה עמוסה ולחוצה לכשעצמה. בשלושת החודשים שקדמו ללידה השנייה, מצא עצמו מוטי משוחח יותר ויותר עם עמיתה לעבודה, בחורה שעמדה להינשא בחודש שציפה ללידת ילדו, ויוצא איתה להפסקות הצהריים. הוא לא הסתיר זאת מריבי, אך היא פיתחה כעס רב וקנאה, ותהתה למה הוא לא מדבר איתה. ריבי הרגישה פגועה מאוד ונבגדת. בלבה פנימה קיוותה שמוטי יתפנה אליה, ושתרגיש שהם עוברים יחד את חודשי ההמתנה המתישים לקראת בוא התינוק החדש.
אם תהיתי שמא נוטה אני להבין גברים שפיתחו קשרים רגשיים ומקבילים מחוץ לקשר הזוגי ולהקל עליהם, הרי המפגש עם רינה הוכיח שמדובר בהתייחסות עקיבה שלי לנסיבות כאלה - ללא שיפוט, מתוך אמפטיה וניסיון לבדוק אותם על פי עולמו הפנימי הייחודי של היחיד המעורב, בין אם זהו גבר ובין אם זוהי אישה.
גם בקשר מחוץ לנישואין של רינה המין לא היה מרכז ההתרחשות. רינה נענתה לחיזוריו של עובד בכיר, מבוגר ממנה בשנים רבות ובעל השפעה בחברה שבה נקלטה כעובדת חדשה בעלת שאיפות להתקדם. כבר בשיחה השלישית שקיימנו, התברר לה בדיעבד שבחרה באופן לא מודע בדמות אבהית משדרת ביטחון (לא רק עקב פער הגילים ביניהם אלא גם על-פי היחס המסוכך שהפגין כלפיה), שתשלים את החסר שחוותה לצד בן זוגה, אבי ילדיה, שסבל מדימוי של אדם חלש. העובד הבכיר, שהיה נשוי ואב לילדים משלו, הצהיר מלכתחילה שאינו מתכוון להתגרש. רינה המשיכה בקשר זה מספר שנים, אף שתחושותיה כלפיו נשארו מעורפלות, לא ברורות לה מספיק. בניגוד לגדי, היא לא הייתה מוטרדת מדי לנוכח האפשרות שהקשר יתגלה על-ידי בעלה. היא לא תכננה להתגרש ולא נהנתה במיוחד מהחלק המיני המזדמן והחטוף, שמבחינתה לא היה מרכזי ביחסי הגומלין. בשיחה שבה תיארה את משפחת המוצא שלה, היא ציינה שגדלה לצד עוד שלוש אחיות. צורכיהם הגופניים של כולם סופקו במלואם ולשביעות רצונה, אך כאשר נזקקה לעצה או לכתף להישען עליה, היא מעולם לא פנתה אל הוריה. ההורים תוארו כאנשים קשי יום, במשבר הגירה עקב עלייתם ארצה וטרודים בבעיות פרנסה. בדיעבד, התלוננה רינה על שלא התעניינו בלימודיה ובקשייה החברתיים. אף שלא ביטאה זאת ישירות, הייתה שם משאלה שיתעניינו בה ובעולמה הפנימי, הרגשי הסוער והמבולבל לעתים. במשך הטיפול תהיתי באיזו מידה אוכל אני לספק את הדרוש לה כדי להניע את עצמה באופן שיטיב עימה בהמשך חייה.
מוטי וגדי נמנעו מיחסי מין וקיימו רק שיחות נפש על רקע היותם בתקופות משבר בחייהם. גם אצל רינה, אף שהיו מפגשים מזדמנים וחטופים שכללו יחסי מין, לא השתקפה מדבריה רמת תשוקה גבוהה בקשר עם הבכיר. היא הדגישה את השיחות הארוכות והתומכות שאפיינו את הקשר וגם את האמון וההערכה שקיבלה כעובדת החברה. התיאורים הללו – דווקא בשל היותם חפים מתיאורי מין ארוטיים – שמים בחזית ההתבוננות לגילוי שורשי ההתקשרות החוץ זוגית השוטפת, את החיפוש אחר הפן הרגשי, ההורי (אימהיאבהי), שלא בא על סיפוקו דיו במערכות היחסים האחרות, בילדות או בבגרות. איני אומרת בכך שלוּ היה כלול גם מין, היה מתבטל הפן הרגשי שעמד ביסוד קשרים אלה, אולם דווקא בשל היעדרם או מיעוטם של יחסי המין בהם, לא נוכל לחמוק בקלות מלשים לב לכך שכובד המשקל הושם במילוי צרכים נפשיים ולא פיזיים: צרכים של תמיכה, החזקה, הכלה. הצרכים הללו, מצד אחד, אינם נראים באופן ממשי על פני השטח, ומצד שני מניעים את מעשינו, לעתים באופן לא מודע אך מכריע, והם כלולים בממד האינטימי של הקשר, שהוא מרחב הביטחון הרגשי של בני הזוג. דיקס (1967) טוען שיחסי הגומלין בין בני זוג בוגרים נועדו בין היתר לשרת את צורכי הפרט בממד האינטימי. הוא מסביר שבממד האינטימי של הקשר הזוגי אמורים לבוא לידי סיפוק צרכים בלתי מוחשיים של יחסי אובייקט, הפועלים ברובם מחוץ לתחום המודעות של בני הזוג. בימינו נוטים רוב הזוגות להינשא מתוך רגשות של אהבה. לדברי יורם יובל (2001), הבחירה בבן זוג מתוך אהבה מגדילה ומעמיקה את המורכבות שביחסים בין המינים. ניתן לקשר זאת לכך שבימינו משקלו של הממד האינטימי בשימור הקשר הזוגי עלה. היות שמדובר בצרכים אינטימיים בלתי מוגדרים ברובם וייחודיים לכל פרט, קיים קושי רב במציאת מקור חלופי לסיפוקם (כרמל,1990).
בשיחות שבהן סיפרו המטופלים על משפחות המוצא שלהם, הדגיש כל אחד בנפרד שבבית שבו גדל ההורים היו מרוחקים ובלתי נגישים רגשית, בכל משפחה מסיבותיה היא. מכאן נולדה השערתי, שגדי, מוטי ורינה שִחזרו דפוסי תקשורת בלתי מספקים מילדותם. במאמרה "ילד הורה ומטפל במרכז" דנה אילנה אריזון-מסינגר (2009) בכך שייתכנו גלישות של התת-מודע אל תוך מעשינו, כפי שסוברות גישות פסיכואנליטיות שונות (שם, עמ' 14). על פי זה, ניתן לשער שגדי, מוטי ורינה - כל אחד בדרכו - הפנו כלפי הפרטנר ציפיות להכלה ולהקשבה במידה שלא הלמה את מסגרת יחסי הגומלין הזוגיים. הם היו פחות ערים לצורך לבדוק גם בתוכם מה עליהם לשנות כדי להיטיב עם עצמם ועם הסובבים אותם. זיהוי דפוסי התקשורת שמאפיינים את הפרט עוד בטרם נכנס לקשר הזוגי הבוגר והמחייב עשוי להביא ל"הקלה" בכמות הציפיות שמטילים על המערכת העכשווית. בעקבות כך יוטל יותר עומס על כל אחד מהפרטנרים בזיהוי ובהגדרת עצמו ומה שמאפיין אותו בתקשורת האנושית. הצעד הבא יהיה להפנים איך זה הזיק לזוגיות העכשווית, ומנקודת זו לקחת אחריות,כל אחד בצד שלו, ולשנות את הנדרש אצלו על מנת ליצור דפוס תקשורתי חדש התואם את המערכת הבוגרת.
השגת הלימה תקשורתית היא היעד הראשון הנדרש לשיפור קשר זוגי. במקרה של גדי, הוא רתם עצמו לתהליך אישי חד שבועי שנמשך כשנה וחצי, שבסיומו התחזק הקשר שלו לאשת נעוריו, והם הפכו לקרובים מתמיד, הרבו לקיים שיחות נפש לצד יציאה לפעילויות משותפות, חלקן כזוג וחלקן עם ילדיהם ובחיק משפחתם או חבריהם. תהליך דומה עברה גם רינה, שבחרה לשמר ולטפח את מסגרת נישואיה, מצד אחד, והשקיעה בהצלחה בהתקדמות בעבודה, בהתאם לכישוריה, מצד שני. מוטי וריבי בחרו להיפרד בתוך שלמדו לשמר את המסגרת ההורית המשותפת בצורה שתתאים לצורכי ילדיהם ותפחית נזקים רגשיים כתוצאה מפרידתם. לגישתי, בלימת הציפיות המושלכות לתוך המערכת הזוגית, לעתים באופן לא מודע ובמידה מופרזת, היא צעד נחוץ בהבראת מערכת היחסים הבוגרת. אמנם יש מקום לייחס לזוגיות הבוגרת תפקיד של מסגרת מכילה ותומכת, אך יש להכיר בגבולות הכלה זו.
מעבר ל"נקודת רתיחה" מסוימת (אותה קשה לרוב לזהות מראש ללא ליווי מקצועי), יש סיכון שלא תצלח למלא ציפיות אלה באופן שיספק את בן בת הזוג, בעיקר לנוכח נסיבות חיים מלחיצות במיוחד, כגון טרום לידה צפויה או נוכח תחושת כישלון בלימודים או בעבודה, פיטורין ואפילו ערב נישואין.
לשאלה המתבקשת: האם לבני הזוג אין אחריות זה כלפי זה וכלפי משפחתם, והאם הפרת אחריות זו אינה מצדיקה עונש או לפחות תוכחה, הרי שניסיוני מלמד כי האחריות בוא תבוא אחרי השחרור מתחושת האשמה, הואיל ורגש זה יכול להופיע רק אצל אדם בעל מצפון. כוונתי היא שבני זוג ילמדו להכיל את רגשותיהם באשר הם ויתעלו אותם להתנהגות שונה, כזו שלא תתקוף את הזוגיות ולא תמוסס את המסגרת שנבחרה מראש להעניק להם ביטחון רגשי.
אפילוג
בעבודתי אני משלבת טיפולים פרטניים לצד טיפולים זוגיים. המפגשים שתוארו לעיל הדגישו לי בפועל את השוני שבין שני מסלולי העבודה לגבי המטפל עצמו. במפגש עם בני זוג, עלי להיות שם, במובן מסוים, עבור נקודת המפגש הרגשית, הסמויה מן העין, בין בני הזוג, ובמקביל - עבור כל צד ומצבו הרגשי הפרטני, באופן שווה. אפשר לזהות כאן מצב שדומה ליחסי אם/אב המגדלים מספר ילדים. על ההורה לשאוף לחלק את משאביו הרגשיים בין כל ילדיו באופן שווה (ויאמר לכם כל הורה באשר הוא – האם קל להגיע לכך?).
מתוך ניסיוני אני מודעת לכך שתפקיד המטפל הזוגי הוא לאפשר לבני זוג למידה התנסותית, שהחיים זורמים בו זמנית באפיקים שונים, לרוב מצטלבים ולעתים מתנגשים. באשר למערכת הזוגית – כדי לשמרה יש לזרום כנגד הזרם החברתי הכללי, ללא שיפוט, מבלי לתת לתחושות אשמה, פחד וכדומה לשלוט בנו לאורך ימים ולהכתיב את מעשינו, לדעת להתמודד עם מצבי משבר באמפטיה ומתוך נטילת אחריות משותפת לאירועים שפוקדים את המשפחה.
תהיתי לעצמי – האם ניתן לצפות מאנשים, במיוחד בעתות משבר, לשחות נגד הזרם, כאמור לעיל, ונזכרתי בדגי הסלמון השוחים במפלים הסוערים של נורבגיה. זה קשה, זה בלתי נתפס לפעמים, במיוחד בתחילת התהליך הטיפולי שבו מעורבים בני הזוג, אך זה אפשרי.


ביבליוגרפיה
אריזון-מסינגר, א. (2009). ילד הורה ומטפל במרכז. אתר: "חכמת המעשה".
יובל, י. (2001). מה זאת אהבה. קשת.
כרמל, ש. (1990). הקשר בין דפוסי התמודדות קוגניטיבית, גורמי זמן ומשתני רקע לבין השלמה עם הגירושין בקרב אימהות גרושות. עבודת גמר לתואר מוסמך בעבודה סוציאלית, אונ' ת"א,.
Dicks, H.V. ( 1967). Marital Tensions, New-York: Basic Books.

* שוש כרמל ,M.S.W, היא פסיכותרפיסטית ויועצת להורים בנושאי גידול ילדים.
16/12/2009



  © כל הזכויות שמורות לשוש כרמל




ארלוזורוב 168/2, תל אביב

                                                     Arlozorov St., Tel Aviv

168/2

טל': 5221147 - 054, פקס: 5275991 - 03

Tel: 5221147 - 054, Fax: 03-5275991

דוא"ל: shosh@shoshcarmel.com   shosh@shoshcarmel.com :E-mail